חוק הטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן – חוק הטיפול בחולי נפש או חוק הטיפול) מסדיר את אשפוזו של אדם המוגדר חולה במחלת נפש (להלן גם – נכה נפש). החוק מדגיש את ההכרח לצמצם את הפגיעה בחירותו של אדם בגין הטיפול בכפייה ומלוּוה בהסדרים משפטיים הקובעים את סמכויות הפסיכיאטרים המחוזיים והוועדות הפסיכיאטריות לאשפוז כפוי (להלן – הוועדות או הוועדות הפסיכיאטריות). באשר לקטינים, חוק הטיפול מסמיך ועדות פסיכיאטריות לילדים ונוער (להלן – ועדות לילדים ונוער) לדון באשפוזם בהוראת פסיכיאטר מחוזי. חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן – חוק הנוער) מסדיר גם הוא את אשפוזם של קטינים.
בעשורים האחרונים נעשו שלוש רפורמות חשובות בתחום: (א) "הרפורמה המבנית", שבמסגרתה צמצם משרד הבריאות (להלן גם – המשרד) את מספר המיטות בבתי החולים הפסיכיאטריים מ-6,800 בקירוב בשנת 1988 לכ-3,500 בתחילת 2015 (ירידה של כ-50%); (ב) "הרפורמה השיקומית" במסגרת חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס-2000, ולפיה המשרד מספק שירותי שיקום לכ-20,000 נכי נפש בקהילה; (ג) "הרפורמה הביטוחית", שבמסגרתה הועברה ביולי 2015 האחריות המימונית למתן השירותים הפסיכיאטריים מהמשרד לקופות החולים.
בישראל פועלים 11 מרכזים לבריאות הנפש (להלן גם – בתי חולים פסיכיאטריים או בתי חולים): שמונה ממשלתיים, שניים של שירותי בריאות כללית ואחד בבעלות פרטית. כמו כן פועלות מחלקות פסיכיאטריות בחלק מבתי החולים הכלליים והציבוריים. לרוב קיימת הפרדה בין חולים שיכולים לשהות במחלקה פתוחה לבין חולים הזקוקים לאשפוז במחלקה סגורה.
ההוצאה הלאומית הכוללת לבריאות נמוכה בישראל לעומת הממוצע במדינות ה-OECD. כך גם חלקה של ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש מתוך סך ההוצאה הלאומית לבריאות – הוצאה זו עמדה בשנת 2015 על 2.8%, לעומת טווח ההוצאה במדינות הOECD- – 18%-5%, בשנת 2013.
